השמנת יתר חולנית היא כרוניקה של רגשות מעכבים.
ההשמנה היא תוצאה של הרגלים ודפוסים שמשרתים את הסובל מהשמנה קיצונית כמנגנון הגנה והדחקה. האוכל הוא פיצוי על חוסרים בתחושת השייכות והערך.
מי מאיתנו לא ניסה אין ספור דיאטות, נמנע מאכילה של…צירף מזונות… ספר קלוריות…צרך אבקות, תה ושאר שטויות?
אז למה אנחנו מוצאים עצמנו עכשיו קוראים מאמר על השמנה?
כי כל מה שעשינו היה more of the same:
זה לא באמת משנה אם ערבבנו אבקה או תה, זה לא באמת משנה אם העמסנו חלבונים או נמנענו מפחמימות, זה לא באמת משנה אם הלעטנו עצמנו בשבע אימונים בשבוע או חסכנו קלוריות…עובדה – זה לא עבד!
שנים של ניסיונות, ואם נדייק – של כישלונות, תסכלו, הביאו לרגשי אשמה, ערערו את תחושת הערך העצמית, את תחושת המסוגלות…
לכן, לניתוח הבריאטרי חשיבות רבה בהשגת תחושת המסוגלות, אך במקרה של עליה חזרה במשקל הוא הופך לרועץ, שמעצים את הרגשות השליליים.
אם נשאל מנותחים בריאטרים, ואת מי שמתמודד עם משקל חולני, מהם הציפיות והחלומות שלהם תהיינה שתי תשובות עיקריות:
נראות ובריאות.
יהיו הבדלים בסדר העדיפויות, אך אלו שתי הנקודות העיקריות.
האמנם?!!!!
מה שמנותחים בריאטרים/ מתמודדים עם משקל חולני באמת רוצים להגיד:
"הצילו!"
הם מצפים שרזון יפתח להם דלתות (לזוגיות, לעבודה…) וחולמים על "מושיע" שיאפשר לזה לקרות אחרי אין ספור אכזבות (לבש עד היום צורות שונות בדמות מנטורים, שיטות הרזיה ודיאטות).
אחרי שנים של אכילה וניסיונות לטפל בבעיית המשקל הצטברו כ"כ הרבה רגשות שליליים.
השאיפה למצוא "מושיע", משהו/ מישהו שיחולל נס באה מתחושה שדומה לטביעה: אין יותר אויר כדי לנסות להציל את עצמך מעצמך. אין אמון, אפילו, בחבל הצלה שייזרק, כי אין כוחות להיאחז בו.
יש צורך קיומי במישהו שימשה אותי מהמים, מישהו להיתלות בו, שיביא אותי לחוף מבטחים, להסתמך עליו עד שאסדיר מחדש נשימה, שאאסוף כוחות. זו קריאה אמיתית לעזרה.
קראו עוד במאמר מיקוד שליטה חיצוני/ פנימי כגורם מכריע בהתמודדות עם משקל.
אין צורך לפרט עד כמה הרגשה של טביעה מפחידה.
הדימוי הקיצוני של טביעה, ממחיש את תחושת חוסר האונים שהיא נחלתם של מתמודדים עם משקל.
איך מתחילים לצוף/ לשנות?
כדי שיתאפשר שינוי צריך לתת לגיטימציה למצב הנוכחי, לרגשות.
למלל אותן, לשיים, לתת להם תוקף.
כשאני יודע אלו רגשות אני חש, אפשר להתחיל להבין אותם.
בשיטת כ.ת.ר אנחנו לומדים להחליף את השאלה: למה? בשאלה: מה הסיבה?
כשאני שואל: למה? אני לא באמת מתעניין בסיבה, אני לא יכול להסיק מהתשובה את המניע להתנהגות, ואפילו עולה נימה ביקורתית.
כשאני שואל: מה הסיבה? הבעת התעניינות במניע, במה גרם לי ל…ומה אני רוצה להשיג/ מה המטרה בהתנהגות.
ומה קורה כשמחליפים ביקורתיות בהתעניינות?
יוצרים תקשורת מקדמת, קשר, וכל התשובות עכשיו מתקבלות/ מקובלות.
התחושה, עכשיו, מעצימה, תחושת הערך טובה…והנה, יש פניות לתהליך.
"למה"/ "מה הסיבה": הבדל קטן בין מניעה להנעה לפעולה.
כדי "לאכול את החיים מחדש" נדרשים ליווי ותמיכה מושתתים על ידע וניסיון. אשמח להיות חלק מהתהליך האישי שלך.
