אודות

למרות שאפשר להגדיר אותי בהמון אופנים כמו כל אחת/ד: בת של… נשואה ל… אמא ל… מה שבאמת מגדיר אותי הוא שוני. אבל לפני השונה, אזמין אתכם להכיר את הדומה:

נולדתי  בהרצליה. אני בוגרת פנימיית "הדסים". נשואה קרוב ל 30 שנה. אם ל 3 עלמות צעירות. במה אני שונה? אני לא תמיד חושבת, עושה, מתנהלת כמו שתמיד ציפו ממני. יש לזה מחיר, אבל הרבה יותר רווחים. אפילו כשמדובר בדבר קטן, כמו לספר על עצמי: רוב הנשים תתחלנה בעובדה שהן אמהות. אני לא בחרתי לעשות זאת כי הייתי כאן לפני שהפכתי לאם, והאמהות שלי לא מגדירה אותי.

למעשה, זה הפוך: אני מגדירה אותה.

כשבכורתי הגיעה לגיל שנתיים, גיל המרד הראשון,  The terrible 2  , מצאתי את עצמי מתווכחת עם אדם בגובה הברכיים ימים שלמים.מהר מאוד הבנתי שכבת לניצולי שואה אין לי באמת את הכלים להיות האם שאני רוצה להיות, והלכתי ללמוד במכון אדלר.כמנחה מוסמכת פגשתי המון אנשים מאותגרי הורות, אבל יותר מכולם נגעו לליבי הורים שחיי היום יום לא פשוטים עבורם, ויחד עם זה בחרו לפנות זמן ואנרגיות, ולקבל כלים להורות מקדמת ומצמיחה.

לכן התמקדתי במשפחות מיוחדות עם צרכים מיוחדים היו כאלו שהרימו גבה על ההורים (בעיקר אבות) שהחלטתי להנחות, ואני תמיד חשבתי על הבנות שלי… שאולי תפגושנה בעתיד מישהו מהילדים שלהם: איזו אינטראקציה אני רוצה שתהייה כשזה יקרה?

הייתי מאוד מסופקת כמנחה, הרגשתי שאני משפיעה לטובה, מאפשרת שינוי למען חברה טובה יותר, מעניקה מהידע שלי ומקבלת כל כך הרבה הערכה מההורים המעודדים.

מאחר וראיתי בהנחיית הורים שליחות עשיתי את חלקה, עבור מי שהיה זקוק, בהתנדבות.יחד עם זה היה לי קשה עם עצמי: כל פעם שהייתי נכנסת לחדר, יושבת/עומדת מול קהל, בן אם כבר נפגשנו בעבר, בן אם זו הפעם הראשונה – כל פעם מחדש, הטרידו אותי המחשבות…

איך רואים אותי? איך מקבלים אותי? מה רואים?

נכון, כולנו שואלים עצמנו את אותן שאלות, אבל לי הייתה סיבה לחשוש שלא רואים אותי כמו שהייתי רוצה שיראו, הייתה לי סיבה לחשוש שרואים אמת אחת בלבד: המון ממני!

הייתי נכנסת ואחרי…עוד הרבה אני. הייתי גדולה. מאוד גדולה, ואפילו יותר. כמו שאפשר להבין המשקל הכבד שהגיע איתי מנע ממני להתפנות באמת למה שרציתי, כי הוא ניקר לי בראש: הוא לא אפשר לי להרגיש בנוח, הרגשתי שאני תדיר תחת עיניים שופטות, שזוהי, זו תעודת הזהות שלי.לא הייתי באמת פנויה לחיים, כמו שרק מי שגדול כמו שהייתי מבין. ב 2013 שמתי קץ למשקל העודף ועברתי ניתוח בריאטרי (שרוול). בשל סיבוכים רפואיים נותחתי שוב אחרי 3 חודשים. ככל שהדרך מאתגרת – כך היעד מתוק!

כשהגעתי למשקל היעד שלי הבנתי שגם כאן (כמו בהורות) אני רוצה לעשות את הדברים במדוייק, להבין מה אני עושה, ואיך לעשות אותם נכון.

שוב הלכתי ללמוד.
מכון וינגייט: מאמנת חדרי כושר, אימון אישי Trx, קטינים.
השלמה: ספינינג העולמי.
כמו בהנחייה, הסיפוק שלי לאמן אנשים היה אדיר.

מי שהתאמן/ה איתי יודע/ת שאני מהמאמנות היותר קולניות שיש, מאלו שלא מוותרות בקלות, שיסחטו ממך 'רק עוד תנוע אחת'  גם כשכבר חשבת שנגמר.אבל שוב, הסיפוק מהעבודה לא הניח דעתי. נשאר בי רעב אמיתי (והפעם לא היה מדובר באוכל) למצות את מה שאני עושה באופן שישלב את הנסיון והידע שרכשתי בכל התחומים.

חושבת קצת שונה, זוכרים?

מתוך שנים בהן סחבתי משקל רגשי עודף, מתוך התיאוריה האדלריאנית, ומתוקף היותי מאמנת כושר מוסמכת, רשמתי דרך ליווי עבור מי שמתמודד עם משקל בכלל, מועמדים לניתוח/ מנותחים בריאטרים בפרט.

שיטת כ.ת.ר נותנת מענה אמיתי, מקיף, ומאפשרת הטמעת אורח חיים בריא.

כושר – מותאם אישית לצרכי המאומן.

תזונה – בדגש על הרגלי אכילה.

רגש – העצמה.

זו אני (בכללי), והשיטה, ממש בקטנה.